מוראד ספא ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א

החלטה

רקע כללי:

לפני תביעה לנזקי גוף אשר אירעו לתובע מס' 1, קטינה ילידת 1999 (להלן: "התובעת"), ביום 4.12.2002 (להלן: "התאונה"). התביעה המונחת לפני הינה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

התובעת טוענת בכתב תביעתה כי ביום התאונה עת ביקשה לרדת מרכב מס' רישוי 37-257-88 (להלן: "הרכב") בתום נסיעה, המבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת ונהוג על ידי אביה, התובע מס' 2, דלת הרכב נסגרה על ידה של התובעת וכתוצאה מכך נגרמה לה קטיעה באצבע מס' 3 ביד שמאל.

הנתבעת כופרת במעורבות הרכב בתאונה וטוענת כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות שאינן קשורות כלל ברכב.

ביום 18.4.2007 הוחלט על ידי כבוד השופט צרפתי לפצל את שאלת האחריות משאלת הנזק.

ביום 16.12.2008, 29.3.2009 ו- 30.3.2009 שמעתי עדויות מטעם הצדדים כאשר מטעם התובעת העידו אביה, היא בעצמה, ד"ר חורי יעקוב, אחיה מר מוראד מוחמד, מר טאהא וג'מאל מוראד דודיה של התובעת. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והוגשו ראיות כתובות מטעמה לרבות הקלטות שערך חוקר מטעמה של חלק מעדי התביעה.

הצדדים הגישו סיכומים מטעמם ולהלן החלטתי בנושא החבות.

דיון והכרעה:

הערכת מהימנות:

בטרם אכנס לניתוח עדויות העדים אציין מושכלות יסוד בהערכת עדויות ומהימנותן.

סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור "ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

ודוק, מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599).

בהקשר זה, סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, הן פנימיות והן חיצוניות, כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר; לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302:

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 (מרילי נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה .. אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה בה מאבחן בית המשפט בין חלקי העדות"".

על טבען של סתירות עמד בית משפט עליון בע"פ 100/55 מאיר נ. היועמ"ש , פ"ד ט (2) עמ' 1224 נקבע:

"מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה ואין שני בני אדם – ואפילו הם נביאים – מדברים – או מתנבאים בסגנון אחיד. עד עד וסגנונו, עד עד וכושר הבעתו, לא יפלא , אפוא , שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בשהוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית ובהתחשב בדברים אשר ב"כ הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו."

לכן נפסק בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ. בארי ואח', פ"ד מח(1) 302 כי "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתוך עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, במיוחד מקום שמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע".

לעניין השימוש במבחן ההשוואה החיצונית לצורך קביעת מהימנות עדים יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 759/90 שמואל ברזל נץ מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 550:

"ולא בהתרשמות בלבד עסקינן, אלא במהות העדות של העדה, אשר נשקלה בזהירות ובקפדנות בין בהיותה עומדת בפני עצמה והן בשיזורה ובהשתלבותה במכלול העדויות והמסמכים. הערכת בית המשפט את העדות התגבשה מן 'השלם'." (ההדגשה שלי – א.כ.)